החלטה בתיק עת"א 26844-01-13

עתירת אסיר, שהוא אזרח המדינה ומסווג כאסיר ביטחוני שאין לו השתייכות אידיאולוגית או ארגונית, המכוונת כנגד סירוב המשיב 1 (" שב"ס") לאפשר לו שימוש בטלפון בתדירות סבירה ויומיומית, כפי שנפסק שיש לעשות בעניינם של שני אסירים ביטחוניים אחרים בעת"א 52331-06-12 בן דוד נ' שב"ס (4.12.12) (" עניין בן דוד") ועת"א 26446-11-11 אבו הדובה נ' שב"ס (24.1.12) (" עניין הדובה").

העותר מפנה לפקודת הנציבות מס' 03.02.00 (" הפקודה") שעניינה כללים ביחס לאסירים ביטחוניים, ולטענתו הוא בא בגדר החריגים הקבועים בסעיף 4.ב' לפקודה, המאפשר הסרת מגבלות כליאה המוטלות על אסירים ביטחוניים בשל סיווגם. העותר הפנה לפסיקה בעניין בן דוד ובעניין הדובה, שם התקבלו עתירותיהם של האסירים ונקבע שבהעדר מידע קונקרטי, מודיעיני או אחר, אין מקום לנהוג באסירים - בעניין שיחות הטלפון - באורח שונה מן הנהוג לגבי אסירים פליליים.

בדיון שהתקיים ביום 18.2.13 ניתנה רשות לבאת כוח העותר להגיש טיעון משלים ולבאי כוח המשיבים להשיב לטיעון המשלים, ולאחר עיון בטענות העותר, כמו גם בטענות המשיבים, הגעתי למסקנה שיש לקבל את העתירה בחלקה, במובן זה שעניינו של העותר יוחזר למשיבים על מנת שישובו וישקלו את טענותיו ויחליטו בעניינו על יסוד נתוניו של העותר ומכלול הנסיבות הרלוונטי לגביו.

ההוראה הרלוונטית לפקודות הנציבות היא הוראת סעיף 19.א לפקודה, הקובעת כי " ככלל לא יתאפשר קשר טלפוני לאסירים, למעט אסירים העומדים בתנאי סעיף 4.ב.(1) ו-4.ב.(2) לפקודה זו". סעיף 4.ב, על שני חלקיו, קובע את התנאים שבגינם ניתן לאשר באופן חריג ובהחלטה מנומקת כליאתו של אסיר ביטחוני שלא בנפרד מאסירים פליליים, וכן ניתן להימנע מלהטיל עליו מגבלות כמפורט בסעיף 1.ב. של הפקודה.

המשיבים אינם חולקים על כך שס"ק (1) של סעיף 4.ב. מתקיים לגבי העותר, וטענותיהם נוגעות לס"ק (2) המתנה את אי-הטלת ההגבלות המיוחדות בכך ש" ניתנה חוות דעת שב"כ או גורם ביטחוני אחר שעניינו של האסיר מוכר לו ולאחר התייעצות עם השב"כ, כי לא נשקפת כתוצאה מכליאתו שלא בנפרד ומאי הטלת מגבלות מיוחדות עליו, סכנה לפגיעה בביטחון המדינה חוות הדעת כאמור לא תינתן אלא לגבי מי שהתקיים לגביו האמור בס"ק (1)".

לתשובת המשיבים צורפה עמדת שירות הביטחון הכללי (" שב"כ"), וממנה אני מסיק שאין בידי המשיבים מידע קונקרטי המצדיק את המסקנה שמתן היתר לעותר לקיים שיחות טלפון, בדומה לזה הניתן לאסירים פליליים, מקים חשש לפגיעה בביטחון המדינה כמתחייב מסעיף 4.ב.(2) לפקודה.

בעמדת שב"כ צוין כי נקודת המוצא בסעיף 4.ב. לפקודה היא שקיים סיכון אינהרנטי באוכלוסיית האסירים המסווגים כביטחוניים, ולכן נדרשת בחינה פרטנית של ההטבה המתבקשת לאסיר, במטרה לוודא כי בנקודת הזמן שבה מתבקשת ההטבה לא קיימת מניעה ביטחונית מהענקתה. שב"כ ציין כי אכן הייתה פנייה בעניין ביצוע שיחות הטלפון של העותר, וצוין כי מתן היתר לעותר לשוחח באופן יומיומי במשך שלושים דקות תחת פיקוח (אפשרות הקיימת בהתאם לפקודות הנציבות) הוא דבר שאינו יכול להתקיים מבחינה מעשית, ולכן קיים חשש לגרימת סיכון ביטחוני בעצם הענקת הרשות כנעתר על ידי העותר.

הנימוק של מעמסה בלתי סבירה על גורמי הביטחון צוין גם בתשובתה של המדינה, אשר מצידה הפנתה לפסק הדין שניתן בעתירה אחרת שהגיש העותר ואשר עניינה הסרת המגבלות המוטלות עליו כאסיר ביטחוני (עת"א 10066-11-11 אבו גויעד נ' שירות בתי הסוהר ואח' (17.4.12)). המדינה הפנתה גם לפסק דינו של בית המשפט ברע"ב 2422/11 מוקדי נ' מדינת ישראל (12.5.11) (" עניין מוקדי") שעליו הסתמך בית משפט זה בדחותו את העתירה בעת"א 10066-11-11 הנ"ל.

לא שוכנעתי מטענות המשיבים, ואני סבור שחסר בהן הנימוק העיקרי שהיה מצדיק את אי-התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתם, היינו קיומו של מידע קונקרטי המצדיק את מסקנתם שנשקף מן העותר סיכון לביטחון המדינה. סעיף 4.ב.(2) לפקודה, המצוטט לעיל, מורה כי הימנעות מהטלת מגבלות על אסיר ביטחוני מצריכה חוות דעת של שירות הביטחון הכללי או גורם ביטחוני אחר, שעניינה הסכנה הנשקפת מן האסיר לפגיעה בביטחון המדינה.

מעמדת שב"כ ומתשובת המשיבים אני מסיק כי חוות הדעת של שב"כ אינה נוגעת באופן קונקרטי לעותר ואינה מתייחסת דווקא לעניינו, והיא חוות דעת כללית שעניינה סיכון אינהרנטי לביטחון המדינה הנובע מאסירים ביטחוניים. עמדה זו אינה מספיקה על מנת שניתן יהיה להסתמך על הוראת סעיף 4.ב(2) לפקודה, אשר לפי לשונו מחייב כי התייחסות השב"כ תהיה לעניינו המסוים של האסיר ולא רק בגדר חוות דעת כללית הנוגעת לאסירים ביטחוניים באשר הם. אין להתעלם מכך שחלפו כמעט שמונה שנים מאז נעצר העותר, ובהעדר טענה או ראיה לסתור מותר להניח לזכותו שהחומרה המיוחסת לעבירותיו הביטחוניות מתעמעמת עם חלוף הזמן. מטעם זה אני גם סבור שפסק הדין בעניין מוקדי אינו תומך בעמדתם של המשיבים, מפני שבאותו עניין בחן בית המשפט את השיקולים המערכתיים שעליהם הסתמכו המשיבים על רקע עניינו המיוחד ונסיבותיו הקונקרטיות של העותר שם, וכשמצא כי שיקולים אלה הם סבירים, סירב להתערב בהם. זה אינו המקרה בענייננו וכאמור, מתשובת המשיבים, הנסמכת על עמדת השב"כ, נעדרת ההתייחסות הקונקרטית לנסיבותיו של העותר, ומשום כך ראוי להורות כי המשיבים ישובו וישקלו את עניינו של העותר ויחליטו בו לאור הנאמר בהחלטה זו.

עוד נטען על ידי המשיבים שמתן ההטבה הנעתרת מטיל מעמסה בלתי סבירה על גורמי הביטחון, ואני סבור שגם טענה זו נעדרת סממני מסוימות המאפשרים לשקול אותה. ייתכן, ואיני מחווה דעה, שמתן היתר לשוחח מדי יום למשך שלושים דקות, כפי שמבקש העותר, אכן מטיל עומס בלתי סביר על גורמי הביטחון, אולם בצד זאת קיים מנעד אפשרויות בין שלילה מוחלטת של מתן היתר לשוחח בטלפון לבין מתן היתר לשיחה יומית בת שלושים דקות, וניתן להניח שגורמי הביטחון יכולים לגבש עמדה המאזנת בין זכויותיו של העותר לבין שיקולי המעמסה שתוטל עליהם אם יתירו לעותר לקיים את שיחות הטלפון.

סיכומו של דבר, העתירה מתקבלת בחלקה והעניין מוחזר לשב"ס על מנת שייבחן בהתאם להוראת סעיף 4.ב(2) ולאור האמור בהחלטה זו. ההחלטה בעניינו של העותר תינתן עד יום  15.4.13.

ניתנה היום,  י"ג ניסן תשע"ג, 24 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.

מאירה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: